במהלך העבודה על הפרויקט עשיתי את הכי טוב שלי, גם אם בסופו של דבר זה לא בדיוק יצא כמו שחלמתי או דמיינתי בתחילת הדרך. רציתי מאוד לצלם פורטרטים של אנשי דת דרוזים, כי הרגשתי שזה נושא חשוב שעדיין לא מקבל מספיק ייצוג או תיעוד, במיוחד מהזווית של הדור הצעיר. אבל כשהתחלתי לפנות אליהם – הבנתי שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי. כמעט כולם סירבו להצטלם, גם בגלל צניעות אישית וגם בגלל מסורת ואמונה. זה ממש תסכל אותי, כי עבדתי קשה, התכוננתי וציפיתי לתוצאה מסוימת שלא הצלחתי להגיע אליה.

למרות הקושי, הרגשתי שלמדתי המון. קודם כול, למדתי איך לגשת בעדינות ורגישות לאנשים, במיוחד כשמדובר בדמויות שיש להן תפקיד חשוב בחברה. למדתי על גבולות, על סבלנות, על תקשורת מכבדת, וגם על עצמי, איך אני מתמודדת עם אכזבה ועם מצבים שלא בשליטתי. הבנתי שלא תמיד הכול תלוי בי, ושגם כשיש מכשולים, עדיין אפשר למצוא דרך להביע את עצמי דרך המצלמה.

הדגש שלי לאורך כל הפרויקט היה על אותנטיות, לא לייפות את המציאות, אלא להעביר אותה כמו שהיא באמת. גם כשלא הצלחתי לצלם את הדמויות בדיוק כפי שתכננתי, כן הצלחתי להביא את הרוח שלהן, את האווירה, את התחושה של המקום והאנשים. בעיניי, זה מה שעשה את הפרויקט חזק ומשמעותי. הצלחתי להראות את הדת הדרוזית בצורה שמכבדת אותה, בדיוק כמו שהיא, עמוקה, שקטה, צנועה ואמיתית.

אולי התוצאה לא נראית בדיוק כמו מה שדמיינתי בהתחלה, אבל אני כן מרגישה שהצלחתי להעביר משהו חשוב ואני כן מרוצה. זה גרם לי להעריך עוד יותר את התרבות שלנו ואת המורכבות שבה. אם הייתי עושה את הפרויקט שוב, הייתי חושבת מראש גם על דרכים אחרות להציג את הנושא – אולי לצלם פרטים קטנים שמייצגים את אנשי הדת, כמו בגדים, ספרים, חפצים או מקומות.

בסופו של דבר, אני גאה בעצמי על הדרך שעשיתי, על ההתמודדות שלי עם הקושי, ועל זה שלא ויתרתי. הרגשתי שהפרויקט הזה לא רק לימד אותי על צילום – הוא לימד אותי גם על החיים שלי כדרוזית